החלטה בתיק ת"א 2916-05

הנתבעים הגישו בקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות ומחמת העדר יריבות.

התביעה דנן היא לתשלום פיצויים בגין נזק גוף על רקע טענת התובע לרשלנות רפואית מצד הנתבעים בביצוע הניתוח אשר עבר ביום 12/11/97.

התובע הגיש תגובה מטעמו ובה הוא מתנגד לבקשה.

בעקבות הגשת התגובה הגישו הנתבעים תשובה לתגובה ובה השיבו לטענות התובע בתגובתו.

מטעמי נוחיות אתייחס לכל אחד משני רכיבי הבקשה בצורה נפרדת.

התיישנות התביעה ביחס לנתבעים 2-4:

הנתבעים 2-4 טוענים כי עילת התביעה נגדם התיישנה, שכן הניתוח אשר עומד בבסיס הטענה לגבי קיומה של רשלנות רפואית, בוצע ביום 12/11/97, ואילו התביעה נגדם הוגשה ביום 27/10/05, קרי בחלוף כ- 8 שנים מיום ביצוע הניתוח. 

התובע בתגובתו אינו משיב בצורה ממוקדת לטענה זו. כל אשר נטען על ידו בקשר לכך הינו, כי הנזק הגופני התגלה אצלו בשנת 1999.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי יש לקבל את הטענה בדבר התיישנות התביעה נגד הנתבעים 2-4, שכן זו הוגשה אחרי חלוף 7 שנים מעת ביצוע הניתוח.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי לא מתקיימים במקרה דנן התנאים הקבועים בחוק ההתיישנות לשם הארכת תקופת ההתיישנות. די אם אציין לעניין זה, כי מעורבותם הישירה של הנתבעים 2-4 כמי שבצעו את הניתוח במסגרת השירות הרפואי אשר מעניקה קופת חולים לאומית - הנתבעת 2 - הובא לידיעת התובע כבר ביום 17/1/02. כך או כך, התובע אינו טוען כי נעלמו מעיניו העובדות המקימות את יסודות עילת התביעה נגד נתבעים 2-4, וגם אם אניח כי טענה זו משתמעת בצורה כלשהי מתוך תגובתו, הרי שאין הוא טוען כי גם לאחר שקידה ראויה לא יכול היה לגלות עובדות אלו.

באשר למועד גילוי הנזק - טענת התובע כי גילה את הנזק אשר נגרם לו בעקבות הניתוח רק בשנת 1999, כשנתיים לאחר ביצוע הניתוח, אין בה כדי לעצור את מניין תקופת ההתיישנות עד לאותו מועד. ומכאן, שאם התובע גילה את נזקו בשנת 1999 וידע כי המדובר הוא בנזק כתוצאה ממעשה עוולה אשר אירע בשנת 1997, שומה היה עליו להגיש את תביעתו במסגרת תקופת ההתיישנות, שהיא 7 שנים ממועד ביצוע העוולה, ומשלא עשה כן יש לקבוע כי תביעתו התיישנה.

אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעים 2-4 מחמת התיישנות.

העדר יריבות עם הנתבע 1:

הנתבע 1 טוען, כי לא היה לו כל קשר לניתוח אשר בוצע לתובע, מלבד העובדה כי בוצע באחד מחדרי הניתוח שבשטח בית החולים. הנתבע 1 הוסיף, כי הניתוח בוצע במסגרת השירותים המוענקים על ידי הנתבעת 2 ובוצעו בפועל על ידי שני הרופאים שהם הנתבעים 3-4. כמו כן, לנתבע 1 לא היתה כל מעורבות בהיבט הרפואי או בקבלת החלטות רפואיות, וכל חלקו הסתכם בכך שהשכיר את חדר הניתוח לנתבעת 2.

לעומת זאת טוען התובע, כי טענה זו לא נטענה מקודם, אלא עלתה לראשונה רק בעקבות הגשת תצהיר מטעם ד"ר יוסף גטאס, סגן מנהל בית החולים (הנתבע 1). זאת ועוד, טענה זו עלתה בעבר, במסגרת ההליך הקודם אשר התנהל בין הצדדים, ובית המשפט (כב' השופט ר' צמח) דחה את הטענה, ולכן מנוע הנתבע 1 מהעלאת הטענה בשנית.

בניגוד לטענת התובע, לא מצאתי כי בית המשפט בהליך הקודם הכריע בטענה לגופה. כל אשר מצאתי בהחלטות הקודמות היא ביקורת כלפי הנתבע 1 בשל המועד בו מועלית לראשונה הטענה בדבר העדר יריבות, אשר לא נטענה בזמנו בכתב ההגנה אלא רק במסגרת קדמי המשפט, מבלי שבית המשפט מתייחס בחיוב או בשלילה לנכונות הטענה.

מכל מקום, העיקר לענייננו היא העובדה שכתב התביעה תוקן, ועם תיקונו רשאי היה הנתבע 1 להעלות את הטענה מחדש, והפעם בצורה מפורשת בכתב ההגנה.

יחד עם זאת, אין בידי בשלב זה מספיק נתונים או כלים כדי לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת במשפט אזרחי, כי טענת הנתבע 1 לגבי חלקו בניתוח כמפורט לעיל, היא טענה נכונה. כך למשל, לא הוצג לפניי הסכם המאשר את הטענה כי חדר הניתוח הושכר לנתבעת 2. יתרה מכן, אם נניח כי לא נחתם הסכם כלשהו בין הנתבע 1 לנתבעת 2 להסדרת נושא השכרת חדרי הניתוח, הרי שהנתבע 1 יכול היה להציג מסמכים אחרים אשר יש בהם כדי להצביע על תשלום תמורה מהנתבעת 2 לנתבע 1 בעבור השכרת חדר הניתוח המדובר, כגון הזמנות או חשבוניות - אך דבר מאלה לא נעשה.

לפיכך, אין בידי תשתית ראייתית מספקת לשם דחיית התביעה בשלב זה כנגד הנתבע 1.